כשנגיע לארץ המובטחת, דברים יהיו חייבים להשתנות. ״לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם, אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו״ (דברים י״ב 8). לפעמים אנו אומרים ׳איש הישר בעיניו יעשה׳ כדבר חיובי, אבל במקור זה מוצג כאזהרה. בספר שופטים זה ביטוי לאנרכיה, ״בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה״ (י״ז 6). האג׳נדה של הטקסט היא שמכיוון שאין מלך, אז אין מי שישפוט ויתווה דרך, ולכן צריך למנות אדם שימלוך על ישראל. בספר דברים לא מדובר על דמות שתתווה נתיב, אלא על מציאות פולחנית שבה כל אחד זובח לאלוהים איפה שהוא רוצה. המגמה הברורה של ספר דברים לכל אורכו היא של ריכוז הפולחן במקום אחד, ״הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם״ (דברים י״ב 21). אם יעשה העם כדברי משה וירכז את הפולחן, הוא מבטיח להם שכר: ״לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם, כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. (פס׳ 28). בפועל אנחנו יודעים שהרפורמה הזו בוצעה רק מאוחר הרבה יותר, בימי יאשיהו, ויש להניח שספר דברים, כפי שהראו חוקרי המקרא, נכתב רק בתקופה מאוחרת זו.
מה שמעניין בניסוחים הללו הוא השימוש בביטוי ׳הישר בעיניו יעשה׳ ו׳הטוב והישר בעיני ה׳ אלהיך׳. אין פה רק מתח בין לעשות מה שמתחשק לנו ובין לקיים את החוק, אלא יש פה תהליך של התבגרות לאומית: במדבר היה בסדר לזבוח בכל מקום שטוב בעינינו, אבל מרגע שהעם נכנס לנחלה ומשתקע, הוא חייב לעשות את הישר והטוב בעיני ה׳, כלומר להתיישר בפני הרצון האלוהי ולזבוח רק במקום המיועד לכך. כשהעם מתבגר, הוא עובר תהליך שמתייחס לא רק לאופי העבודה הדתית, אלא לקשר שלו עם אלוהים ועם החוק האלוהי. כשם שבתהליך בגרותו של אדם חלים עליו יותר ויותר חוקים מהסביבה, הקהילה והמדינה – כך גם העם מתבגר והחוקים החלים עליו מתהדקים.
צריך אמנם לתהות על ההיגיון של ריכוז הפולחן, כי דווקא במקום פרוּץ ואינסופי כמו המדבר, היה אפשר לצפות שהחוקים יהיו יותר נוקשים – בעוד שבמקום תחום ומוגבל כמו ארץ-ישראל, הגיוני שהפולחן יהיה מותר בכל מקום ולאו דווקא במקום אחד. נדמה שאולי יש פה אמירה של התורה, שדווקא ארץ הקבע היא המקום שבו יש סכנת ׳התפזרות׳ יותר גדולה. ודווקא מתוך הנוחות והשפע שמספקת ארץ ישראל, יש יותר סיכוי לפנות לעבודה זרה. באופן אולי בלתי צפוי, דווקא כשהאופק מתוחם יותר והמסגרת ארעית פחות – כך החוקים מתהדקים דווקא.
החמרת החוקים באה לידי ביטוי באחת האזהרות המדהימות ומרחיקות הלכת שיש בתורה. משה מורה לעם שאם מישהו מבני משפחתם הקרובה, מחבריהם הקרובים או מאהוביהם ינסה להדיח אותם לעבודה זרה – הם צריכים להרוג אותו: ״כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ, אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ, אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ, אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ, בַּסֵּתֶר, לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ… לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו. כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ. יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה, וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת״ (י״ג 11-7). אלוהים אומר לעם באופן מפורש: אם חשבתם שאין דבר חשוב בעולם ממשפחה, חישבו שנית. הפירוט של סוגי הקשרים הקרובים בא להדגיש שאין שום קשר משפחתי או רומנטי שיכול לגבור על הצדק האלוהי ועל הקנאות של אלוהים להליכה בדרכיו. באופן שמהדהד את חוקי ׳בן סורר ומורה׳ האכזריים, התורה גוזרת על העם גזירה שכמעט ואין לעמוד בה. מי מאיתנו יסגיר את אהובתו, בנו או חברו לבית הדין, ואף יהיה הראשון שיזרוק אבן להמיתם, בגלל שהסיתו אותנו לעבודת אלוהים אחרים?
הפרשן רבנו בחיי בן-אשר ניסה ליישב את החוק האכזרי והקיצוני הזה, באמצעות מטאפורת העיניים המופיעה כמה פעמים בפסוקים שקראנו. הוא רואה בחוק הזה כמטאפורה לשני סוגים של ציות. מי שהולך אחרי המסורת שקיבל ממשפחתו מבלי לבחון אותה בצורה ביקורתית, משול לעיוור שסומך את ידיו על טור של עיוורים ההולכים לפניו. אדם שיקשיב לבן-משפחתו שיוליכו בדרך רעה, ויסמוך עליו רק בגלל הקשר המשפחתי או האהבה ביניהם – עושה זאת מסיבה טובה, אך לא מספיק טובה. לעומת זאת מי שעושה את הישר בעיני ה׳, לא סומך רק על עיניו של בן-משפחתו או אהובו, אלא על אידיאל גדול וחזק מאהבת המשפחה. מי שאמונתו מסתמכת על מה ששמע מאהוביו הקרובים, ״אם ישמע דברי התועים והכופרים עובדי אלילים אינו בטוח בעצמו שלא יטה לבו לאחד מהם כיון שאין לו חכמה״. לעומת זאת מי שבוחן את המציאות באופן תבוני ולא נוטה אחרי מה ששיכנעו אותו, ״בטוח שלא יכשל. כי כוח הראוּת חזק עימו… המאמין הזה שלם בעצמו, בטוח שלא יטה לבו אחרי המבהילים, ומתוך חכמתו וידיעתו יסתור דעתם וישאר לבו חזק באמונתו״. זה נכון שבעתיים כשמדובר על תקופה פוליטית הרת-גורל, בה מספרים לנו סיפורים משכנעים מכל מיני כיוונים. אנו צריכים לבחור האם להאמין להם בגלל הערכתנו למי שמפיץ אותם, או מפני שהתבונה שלנו מורה לנו שהם נכונים. בוודאי לא נסקול למוות את מי שמספר לנו סיפורי מעשיות, אבל אולי נוכל לפחות לברור את השקר מהאמת.